התייחסות לשאלה שטרם נדונה בביהמ"ש העליון - האם ניתן לייחס לאדם הלוקה בנפשו "כוונה" לשים קץ לחייו

השופטת יעל וילנר:

האם האירוע בו קיפח המנוח את חייו מהווה "תאונת דרכים" כמשמעותו בחוק הפלת"ד לנפגעי תאונות דרכים, או שמא מדובר בהתאבדות המהווה "מעשה שנעשה במתכוון". בהמשך ישיר לשאלה זו, עולה השאלה הנכבדה - האם ניתן לייחס לאדם הלוקה בנפשו "כוונה" לשים קץ לחייו.

בסוגיות אלה עוסק הערעור שלפנינו.

1.         בית משפט קמא קבע בפסק דינו כי המנוח פאוזי האני ז"ל (להלן - "המנוח") נהרג בתאונת דרכים מיום 15.11.03 וכי המאורע אינו בא בגדר החזקה הממעטת שבסעיף 1 בחוק הפלת"ד לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן - " חוק הפלת"ד"). בכך קיבל בית משפט קמא את טענת המשיבים כי האירוע אינו תוצאה של "מעשה שנעשה במתכוון".

העובדות בתמצית

2.         המנוח יליד 1974, בן 29 במותו. ביום 5.11.03 בשעות הבוקר נסע המנוח במונית מעכו לכיוון בי"ח בנהריה לקבלת טיפול רפואי. נציין כי בטרם צאתו הודיע המנוח לאימו כי הוא שתה רעל, עובדה שלא אושרה. בדרך לנהריה, כאשר אימו של המנוח נוסעת במונית אחריו, עצרה המונית בה נסע המנוח להורדת אחד הנוסעים ולפתע ירד גם המנוח, בעקבותיו ירדה אף אימו מהמונית. המנוח חצה את הכביש והחל חוזר לכיוון עכו ואז הגיחה משאית ופגעה בו. המנוח הובהל לבי"ח בנהריה, ולאחר מספר שעות נפטר כתוצאה מפציעותיו בתאונה (להלן - " האירוע").

3.         המערערים טענו בבית משפט קמא כי המנוח שם קץ לחייו, ולפיכך חלה החזקה הממעטת הקבועה בסעיף 1 לחוק הפלת"ד, בנוגע למעשה מכוון, המוציאה את האירוע מגדר הגדרת "תאונת דרכים".

4.         בית משפט קמא קבע על סמך העובדות שהוכחו בפניו, כי "המנוח סבל ממחלת נפש, ניסה להתאבד בעבר בשני מועדים שונים, המנוח ירד מהמונית בכביש הראשי והלך יחף בכיוון הפוך לנסיעת כלי הרכב, המנוח ניסה לקפוץ פעם אחת לעבר מכונית שחלפה באותו מקום (בה נהג העד נסים בטיט) וכי המנוח קפץ לכביש באופן שפגיעת המשאית בו היתה בלתי נמנעת".

5.           לאור מסקנה זו, הציב בית המשפט את השאלה "האם המנוח, על רקע מחלת הנפש ממנה סבל, היה בעל כושר החלטה ו/או שיפוט?" ועל כך השיב בית המשפט בשלילה וקבע כי:

  "הנטל להוכיח קיומו של כושר החלטה/שיפוט אצל המנוח, מוטל על שכמי חברת הביטוח ומאחר וחברת הביטוח לא עמדה בנטל הנ"ל (אף יותר מכך, סיכומי הנתבעת תומכים בשלילה כמעט מוחלטת של כושר השיפוט נוכח מחלת הנפש הקשה ממנה סבל המנוח) - אני קובע כי המנוח לא היה מסוגל להחליט על "אקט ההתאבדות" - ולכן אין תחולה לחזקה הממעטת. אי לכך, המנוח נהרג ב"תאונת דרכים" כמשמעותו בחוק, ועזבונו זכאי לפיצויים".

6.         על קביעותיו אלה של בית משפט קמא מונח הערעור שלפנינו.

המערערים טוענים כי בית משפט קמא לא נימק את מסקנתו כי המנוח לא היה בעל כושר החלטה. כן נטען כי המשיבים טענו שהמנוח אינו חולה נפש.

כן נטען כי קביעת בית משפט קמא כי המערערים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי המנוח היה בעל כושר החלטה, הינה שגויה, שכן הנטל בעניין זה מוטל על המשיבים.

עוד נטען כי התנהגותו של המנוח הצביעה למעלה מכל ספק, על כוונתו לשים קץ לחייו. מסקנה זו נלמדת מכל אלה: עברו של המנוח אשר ניסה להתאבד בשני מועדים שונים; העובדה שהמנוח ניסה להתפרץ עובר לאירוע אל עבר מכונית חולפת אך לא השיג את מטרתו; וכן נוכח מסקנת בוחן המשטרה כי פגיעת המשאית במנוח היתה בלתי נמנעת.

7.         המשיבים סומכים ידיהם על פסק דינו של בית משפט קמא. יחד עם זאת, מוסיפים המשיבים וטוענים כי למעשה, לא הוכיחו המערערים כי המנוח התכוון להתאבד. כן נטען כי המסקנה שהתאונה הייתה בלתי מכוונת מתקבלת יותר על הדעת ומתיישבת יותר עם הראיות שהונחו לפני בית משפט קמא, מאשר המסקנה כי התאונה הייתה מכוונת.

דיון

8.         דעתי היא כי דין הערעור להדחות, אם כי איני שותפה לנימוקיו של בית משפט קמא, כפי שאבהיר להלן.

כוונה, מחלת נפש והעדר כושר שיפוט

9.         טענת המערערים כי המנוח שם קץ לחייו ולפיכך אין להכיר באירוע כתאונת דרכים, מחייבת דיון מדורג כדלקמן: